נגה חפץ שכטר
מיילדת * מתקשרת * מרצה *
מלמדת תקשור* יועצת *סופרת*
מי ילווה אותי בלידה?
אחת השאלות שמתעוררות במהלך ההיריון, והיא צפה ועולה שוב ושוב ככל שהאופק קרב, ככל שההיריון מתקדם והלידה כבר נראית כאירוע קרוב יותר ומוחשי יותר, היא מי ילווה אותי בלידה? האם אהיה רק עם בן זוגי? האם הוא בכלל יוכל לעמוד בזה? האם הוא בכלל רוצה להיות שם? האם כדאי לי שהוא יהיה שם? האם ה"מראות החדשים..." יגרמו לו לדחייה, אולי הוא יגעל ממני? אולי הוא יתעלף? אולי זה ישפיע עליו לרעה? אולי זה ישפיע על הקשר בינינו לעתיד? האם אמא שלי תהיה איתי? האם היא תחזק אותי או תהיה היסטרית? האם ארצה גם את חמותי שם לצידי? האם ארצה חברה טובה כמלווה? ואם כן, אז את מי אבחר? יש לי הרבה חברות שהביעו את רצונן להיות איתי בלידה? אם אעדיף אחת על פני אחרת, אולי האחרת תיעלב? ועוד עוד ווריאציות שונות ומשונות לדבר השאלה החשובה: "מי ילווה אותי בלידה" . מוכר לכן...? אם טרם התחלתן לחשוב על השאלה הזאת, אולי הגיע הזמן.
אז ככה. לפני שנים רבות מאוד, כל הנשים היו יולדות בביתן, בליווי נשות המשפחה ו/או מיילדת/רופא שניהלו את העניינים. מאז השתנו הדברים והלידות הועברו לפיקוח משרד הבריאות ולפיקוח בתי החולים. מאז, מרבית הנשים בארץ אכן יולדות בבתי החולים בפיקוח רפואי וסיעודי. לדבר זה יתרונות רבים, כשהעיקרי ביניהם, הוא הטיפול המיידי במקרים שמסתבכים ומאלצים ניתוח חירום או התערבות רפואית אחרת מצילת חיים של היולדת ו/או של הילוד. מקרי קיצון אלה, היו נגמרים בעבר בטרגדיה.
מאותו יום בו נפלה ההחלטה להעביר את הלידות לבתי החולים, היה ניתוק מוחלט בין היולדות לבין משפחותיהם. מלווים בחדר לידה לא היו אפילו אופציה. היה ברור שאישה מגיעה לבית היולדות, נפרדת בכניסה ממשפחתה המלווה, ועוברת את חווית הלידה בעצמה לצד הצוות המקצועי של הרופאים והמיילדות. הדבר התקבל בהשלמה, כעובדה מוגמרת, ולא היה כל ויכוח. למען האמת בעלים לא מעטים, חשו אף הקלה מרובה. אולי לא נעים היה להם להודות בכך, אך כך היה המצב. יותר לא יצטרכו לסעוד את נשותיהן הכואבות והמודאגות. הדלת נסגרה על פניהם בכורח המציאות, הם לא ראו את נשותיהן סובלות, לא שמעו אותן בוכות, או נאנקות מכאב, הם ידעו שיש מישהו אחר בעל ניסיון וידע, ששולט במצב ביד רמה ויודע לטפל בהן כנדרש. דבר זה פתר אותם מהתפקיד הסיעודי שלא היה מוכר להם ממילא קודם לכן. מחוץ לדלתות חדר לידה, נוצרה "אחוות בעלים", הם הפכו לתומכים האחד באחר, למרות שאך לפני דקות היו זרים גמורים. כשהיה מצטרף בעל חדש, היו ה"ותיקים" מכניסים אותו בסוד העניינים ובחוקיות המקום. "חכה, חכה, אנחנו פה כבר שעות..." הם היו מעשנים את עצמם בשרשרת והולכים הלוך ושוב בפרוזדורים, עד ש.... מידי פעם הייתה מציצה אחת המיילדות בפתח חדר לידה, ובידה חבילה קטנה עטופה בשמיכה. כשרק הייתה נשמעת ידית הדלת נפתחת, היו מתגודדים על המפתן כל הבעלים, כעטים אחר הטרף, כדי לשמוע את הבשורה, ומי הבעל הזוכה הפעם. למי מהם מגיע הפעם לשמוע את המילים - מזל טוב..! נולד לך בן/בת. האב הזוכה היה נרגש מאוד והיתר היו מברכים וטופחים על שכמו כמחזקים ותומכים: "כל הכבוד", "שיחקת אותה..."(כאילו והוא עצמו ילד) וממלמלים לתוך שרוולם שלהם: "בקרוב אצלנו"... וכולם היו חוזרים כמקהלת בית כנסת בעת תפילה: "בקרוב אצלנו"...
אגב באותה תקופה גם מין הילוד היה בחזקת הפתעה. במעמד הלידה היה הרבה מן ההפתעה, דבר שהוסיף נופך של מסתורין. מזיכרוני שלי כילדה בת שבע וחצי, כשאחי הקטן נולד. היינו בבית שלוש בנות ואמא הלכה ללדת. לא ידענו אם תהיה זו אחות או אולי אח קטן. גם לא היה בבית טלפון. באותם ימים מי שהזמין טלפון, חיכה בערך שנתיים לקו. (אני יודעת שזה נשמע בדיוני, אך כך היה) לאחת השכנות, הגברת פאן, היה טלפון. ואז הגיע הרגע. לפתע שמענו צעקות צורמניות וצוהלות של הגב' פאן שרצה מביתה עם זר ורדים צהובות וריחניות עד אלינו הביתה. ולאורך כל הדרך הייתה בפיה שירת הבשורה: "מזל טוב, יש בן, מזל טוב יש בן......" כך היא צעקה וצחקה ושוב צעקה כל הדרך מביתה לביתנו, שכל השכנים שמעו וצרפו את ברכותיהם על אלה שלה ...
היום כמובן שום דבר ממה שתיארתי אינו עוד. הלידה היא חוויה משפחתית, בני הזוג יודעים מראש את מין הילוד, למעט אלה הבוחרים מראש שלא לדעת. "שמשהו יישאר להפתעה...", כך הם אומרים. היום, מיד בלידה מצלמים ומקליטים את התינוק הצורח ושולחים את הבשורה במסרונים, בווטסאפ ובפייסבוק לכל עם ישראל בארץ ובגולה. הלידה היא בשידור ישיר. האינטימיות נעלמה, המסתורין נעלם אף הוא. ומה שנשאר לכן בנות יקרות, הוא באמת לחשוב מי המלווים הנכונים לכן בלידה. מי יכול להעצים אתכן, לעודד, לחזק, לתמוך, ומי – ממש לא...!!! פה זה לא הזמן לעשות חשבונות כמו: "אם לא אעדכן את.... אמא/ חמות/ חברה/ גיסה או כל פרסונה אחרת, יהיה ברוגז משפחתי, או עלבון..." בן הזוג, תתפלאו לשמוע, אף הוא אינו מובן מאליו. ישנם בני זוג לחוצים ומלחיצים, הם אינם מהווים מקור כוח, אלא להפך. ממקום דאגתם, הם מלחיצים את היולדת במקום להרגיע אותה. אני מוצאת בחדר לידה יולדות ששואלות לעיתים קרובות מאוד את בני זוגן: "איך אתה?.... אתה בסדר?.... אתה רוצה לצאת קצת להתאוורר?... תצא ותן לאמא/גיסה/חברה זו או אחרת להיכנס. כמובן שישנם בעלים רבים שמתפקדים מצוין. הם מחזקים ומעודדים את נשותיהן, אך לא כולם. כל אחת מכן מכירה את בן זוגה, את הרגישויות שלו ואת האופי שלו. ישנם בעלים שהמעמד הזה ממש לא בשבילם. שום דבר אינו מובן מאליו. ישנן יולדות שאומרות: "הוא חייב להיות נוכח, כדי שיראה כמה אני סובלת".... שיקול מוטעה מאוד ובעדינות, גם לא חכם. חוויית הלידה, היא אינה זמן לפנקסנות ולמאבקי כוח זוגיים.
בואו ללדת ממקום של אהבה ולא כעס. אינכן צריכות להוכיח לאיש מאומה. אתן באות ללדת ולפגוש את ילדיכן. לכן, מה שחשוב הוא, שמי שיהיה ניצב שם לידכן, יהיה עבורכן מקור כוח ומשענת תומכת וחזקה. אין מובן מאליו לגבי כל הדמויות שתיארתי. לעיתים האמהות בחדר לידה מדהימות ותומכות והיולדות מקבלות את התמיכה הכי טובה שיכלו לקבל (והן הרוב) ולעיתים האמהות הן היסטריות ומלחיצות את היולדות. נתקלתי לא אחת ביולדות שפשוט סילקו את אמהותיהן בגסות מחדר לידה, מכיוון שהלחץ שלהן רק הוסיף והכביד עליהן. מפח נפש כזה, עלול לגרום בדיעבד למשבר משפחתי גדול יותר וחבל. ישנן אמהות שבכל ציר בו הבת בוכה או נאנחת, גם הן בוכות איתה. אמהות יקרות.! אם אינכן יכולות לחזק – אל תהיו שם...!!!
בנות הריוניות יקרות. הפניה שלי היא כמובן אליכן בלבד. יש לכן תשעה ירחי לידה לחשוב, להתלבט, לנהל שיחות זוגיות ו/או משפחתיות ולבחור בקפידה רבה את המלווים שלכם בלידה. בבית החולים שיבא נתן להכניס עד שני מלווים לחדר לידה (הם כמובן יכולים להתחלף במהלך הלידה) תבדקו בבתי החולים האחרים בהם אתן מתכוונות ללדת, מהו הנוהל שלהם לגבי מספר המלווים. המלווים הם מקור כוח ולא שום התחשבנות אחרת. עשו זאת בתבונה.
שיהיה לכן בהצלחה ולהתראות בחדר לידה
אוהבת - נגה