נגה חפץ שכטר
מיילדת * מתקשרת * מרצה *
מלמדת תקשור* יועצת *סופרת*
מתי אני אוולד?
מתי יהיה יום ההולדת שלי?
זו וריאציה קצת פחות מוכרת לשאלה - מתי אני אלד? מתי איילד את האמהות שבי?
רגע למחשבה. . .
על מה אני בוחרת לשים את המיקוד, עלי או על העובר שמתערסל בתוכי ועתיד להיוולד מתישהו...
נשים יקרות, אתן שנושאות עתה ברחמכן את העובר ושואלות את עצמכן, מתי תהיה הלידה. אליכן אני פונה כעת.
אתן וודאי שואלות את עצמכן במהלך ההיריון שאלות רבות על ההיריון, על הלידה, על עיסוי פרינאום, אם כדאי או לא ומתי להתחיל, כן או לא אפידורל ועוד עוד שאלות רבות אחרות. אני בחרתי להתמקד הפעם בשאלה אחרת, זו שמתייחסת לתזמון הלידה. מתי תתרחש הלידה?
האם אלד במועד? בתאריך הלידה המשוער, בדיוק כפי שהרופא המטפל שלי קבע? האם הלידה תתרחש מספר ימים, או אולי מספר שבועות לפני מועד זה ואלד פג? האם הלידה תתרחש מספר ימים, או אולי מספר שבועות לאחר מועד זה ויעשו לי זירוז?
בשלב הזה של ההיריון העודף, אתן כבר מתחילות לחשוב ש"אולי זה לא יגמר לעולם"...
הבטחה אחת ברורה אוכל להבטיח לכן. ההיריון יגמר והלידה תגיע. בסוף הם יוצאים החוצה בתאריך מסוים, בשעה מסוימת ובדרך כזו או אחרת. אף אחד עוד לא נשאר בפנים. אני תמיד מתארת את תקופת ההיריון כמו שמונה חודשים ועוד ח....ו.....ד....ש ארוך וכבד במיוחד.
אם-כן על השאלה מתי אלד, אין לי באמת תשובה ברורה וחד משמעית. אי אפשר לצפות זאת מראש. הלידה תגיע כשתגיע ועל אף שאתן יודעות שהיא תגיע, אתן אף לא באמת מוכנות לכך. הצירים או ירידת המים עלולים לתקוף אתכן בדיוק ברגע הלא מתאים. באמצע אירוע משפחתי, בבית קפה עם חברות, בעת פגישת עבודה חשובה, באמצע פקק תנועה ברכב הפרטי, או באוטובוס, או סתם ברחוב, או בקופת הסופרמרקט, או בבנק, או באמצע הלילה כשאתן מתעוררות משינה כואבות או רטובות. משום מה, איכשהו זה תמיד קורה ומשאיר אתכן מופתעות. כל זאת למרות שידעתן בוודאות שזה יגיע מתישהו...
אני מדברת כמובן על אלה שאצלן ההיריון הוא תקין ובריא. מיותר לציין, שאצל אלה שההיריון מלווה בבעיות רפואיות שונות, הוא הופך להיות מסע ארוך עוד יותר בעיקר מהבחינה הרגשית.
אין ספק שכל הנשים ההריוניות הופכות להיות בסוג של טלטלה הורמונאלית היוצרת טלטלה רגשית מתחילת ההיריון ואילך. בכוונה אינני אומרת עד סופו, מפני שטלטלה זו ממשיכה גם לאחר הלידה, אם-כי הגלים ההורמונאליים שמיד לאחר הלידה הם דומים יותר לגלי "צונאמי", משתנים ומתמתנים עם הזמן. עול ההורות והקסם שלצידו מקבלים משמעות אחרת בחיי היום יום. לכך דרוש זמן וסבלנות עד ההסתגלות למצב החדש – הורות.
מבנה האישיות והמבנה הרגשי של כל אחת מכן, מהווים בסיס חשוב למהלכו התקין של ההיריון, כמו גם למהלך התקין של הלידה וההורות שתבוא בעקבותיה.
ואם אחזור לרגע אל העובר, אנסה להבין מה קורה לו? מה עובר עליו? איך הוא מרגיש בתוך הרחם. איך הוא מרגיש שמתחילים להופיע הצירים? או כשהמים יורדים לפתע? איך כל זה משפיע עליו?
אם-כך בואו נצא למסע ההיריון מצידו של העובר.העובר נוצר ממפגש אקראי או מתוכנן של הביצית שלכן עם הזרע הזוכה במרוץ ומכאן מתחילה התפתחותו. במהלך השבועות הראשונים של ההיריון הוא אט אט בונה את עצמו. הוא בונה את האיברים והרקמות, מה שיהפוך אותו בסופו של דבר לאדם שלם ומושלם. הוא מייצר לעצמו כבר בשבועות הראשונים את הלב שיפעם לאורך כל חייו העובריים ואלה שיבואו אחרי. הוא מייצר לעצמו רקמת מוח שעם הזמן תהיה המנוע לכל פעולותיו הלוגיות, הרגשיות והיצירתיות בחייו. כל כישוריו וכישרונותיו יהיו גלומים במוח זה. הוא מייצר לעצמו מערכת עיכול ומערכת שלד ושרירים, מערכת נשימה,מערכת כליות, כלי דם, מערכת ראיה, שמיעה ומערכת מין. עם הזמן לאחר שכל המערכות קיימות, הוא ממשיך לגדול ולהבשיל עד מועד הלידה. במהלך כל ההיריון הוא חי לו בסביבה חמימה ומערסלת. את כל צרכיו מספקת לו אימו דרך השליה וחבל הטבור, שמשמשים עבורו מקור לאנרגיה, למזון, לחמצן ולסיפוק כל צרכיו. השליה הוא האיבר הכי קסום שקיים בעולם, משום היותו איבר זמני, יש לו תאריך תפוגה. לאחר הלידה אין יותר כל צורך בשליה עבור הילוד שזה עתה נולד. לו היה זקוק לה עוד ולו במעט, כנראה שהיה מתמהמה ברחם עוד קצת ולא היה נולד.
במהלך תקופת ההיריון הארוכה, העובר שוחה לו במי השפיר החמימים והנעימים שמאפשרים לו לנוע ולשנות את תנוחותיו מידי פעם . עם הזמן, המקום הנוח והנעים הופך להיות פחות ופחות נוח ויותר ויותר צפוף. צפיפות זו מגבילה את תנועותיו החופשיות שהיו קודם, ותנועותיו משתנות באופיין מתוך רצון לחלץ מעט את איבריו. הוא מקופל ומכורבל ומתאים את עצמו למבנה הרחם. במקביל לכך השליה שסיפקה את כל צרכיו, משתנה אף היא ומקטינה את הפרשת הורמון הפרוגסטרון, המגן על המשכו של ההיריון. בזמן זה מתחיל הורמון האוקסיטוצין, לזרום בחופשיות בגוף האם. דבר הגורם להתחלת התכווצויות של הרחם מה שאנחנו קוראים – צירים.
עד היום קיים סוג של ויכוח אקדמי: מי משפיע על מי?
האם מוח האם הוא ששולח איתותים כימיים לעובר ובו היא מעבירה לו את השדר כי ההיריון עומד להסתיים, או שהעובר עושה זאת. קרוב לוודאי ישנו שיתוף פעולה מסווה בין השניים. מה שברור הוא שברגע אחד מסוים, כל "העסק" הזה מתחיל לקרות. או שמתחילים להופיע צירים או שישנה ירידת מים ובעקבותיה הצירים. בכל מקרה כשאחד משני הדברים האלה קורים אתן יודעות שהגיע הזמן להתארגן ולהגיע לבית היולדות. האם חשבתם ולו לרגע מה עובר על העובר שלכן ברגעים אלה. את מה שעובר עליכן אתן חשות לבדכן. התרגשות, חששות, אולי מעט בלבול, התמודדות עם כאבי הצירים וגיוס בני משפחתכם התומכים ודואגים. לעומת זאת העובר לבד לגמרי במסע הזה ואין לו מושג מה הולך לקרות בשעות הקרובות. נוסף על הצפיפות שמלווה אותו, מתווספת לכך תחושה חדשה ולא נעימה. אחת לכמה דקות הוא מרגיש דחוק עוד יותר, לחוץ, מעוך. קירות הרחם המגנים והרכים, הופכים להיות נוקשים, לוחצים ונסגרים עליו מכל הצדדים. בכל ציר הוא נדחק לו למטה לאזור האגן הצפוף. אספקת החמצן השוטפת שהייתה לו דרך חבל הטבור משתנה ופוחתת אף היא בכל ציר. הוא אינו יודע אם כל התחושות הללו יגמרו בעוד רגע או שניים, או שאולי מרגע זה ואילך אלה יהיו חייו לנצח נצחים. אין לו מושג שבעקבות כל הלחצים האלה, יבוא שחרור כלשהו, תהיה לידה. מה זו בכלל לידה? האם יש חיים אחרים מעבר לחיים הרחמיים? אין משפחה תומכת שחושבת עליו ברגעים אלה, האישה שבתוכה הוא גר, נאנחת מידי פעם, גונחת, או בוכה. כל בני המשפחה האחרים עטים עליה, מרגיעים אותה, מעסים את גבה, מדריכים אותה לנשום, לעשות תנועות משונות ודואגים לכל צרכיה ובקשותיה. אבל מה איתו? הוא לבד בתוך כל זה .... במהלך השעות הקשות הללו, העובר נדחק לו במורד האגן עד לתעלה צרה מאוד וצפופה ושואל את עצמו: "האם יש אור בקצה המנהרה האפלה הזאת"...?
לדאבוננו, אף אחד לא באמת מקדיש תשומת לב לעובר ברגעי הלידה הקשים שלו. המיקוד הוא תמיד עם האם שמבטאת את קשייה, נעזרת במקורביה, באנשי המקצוע שמלווים אותה בלידתה, אלה שמרגיעים אותה נפשית ובנוסף, היא אף זוכה לקבל משככי כאבים במידה ומעוניינת בכך. בחדר לידה אני תמיד מפנה את היולדת לחשוב על העובר, הוא משתתף במסע הזה לא פחות ממנה ואולי אף יותר. אני נוהגת לומר שהרבה יותר קשה לנו להיוולד מאשר ללדת.
האישה יודעת (פחות או יותר) לקראת מה היא הולכת – העובר לא !
לצד כל חבלי הלידה של האישה ושל העובר, הלידה הייתה ותישאר תהליך טבעי ופיזיולוגי, שנכון גם ליולדת וגם לעובר. המעבר בתעלת הלידה, היא המנהרה שמחשלת את העובר לחייו העצמאיים ובעיקר לנשימותיו הראשונות. העובר יוולד בדיוק בתזמון שקבע לעצמו. תאריך הלידה הוא יום ההולדת שלו לכל ימי חייו. תסמכו עליו שהוא יודע מתי התזמון שלו לפרוץ לעולם. כך, לא תתאכזבו מהעובדה שהלידה ממושכת והוא בושש להגיע, או שהלידה מהירה ו/או אולי מקדימה את זמנה. פשוט תהיו שם בשבילו ובזמן שמתחיל להתרחש תהליך הלידה, נסו להתמקד בקושי שלו ולא רק בקושי שלכן. תעודדו אותו בזמן הצירים, אמרו לו שאתן שומרות עליו ואתן שותפות למסעו החדש לעולם. תרגיעו אותו, תזמינו אותו לצאת כדי שתוכלו לחבק אותו. תעבירו לו כוח ואמונה שהכול יהיה בסדר. הוא זקוק לתמיכתכן בשעות קשות אלו. כך חוויית הלידה תקבל עבורכן ערך מוסף ומעצים. בואו לא נשכח – כולנו היינו פעם עוברים ועברנו את המסע המחשל לחיינו הנוכחיים בעזרת אימהותנו שהיו שם בשבילנו...
ובנימה אופטימית זאת אאחל לכן ולעוברים שברחמכן המשך היריון בריא ולידה בריאה ומוצלחת.
שלכן - נגה
בחזרה לרשימת המאמרים לחץ כאן