נגה חפץ שכטר                   

המיילדות בראי הזמן

 

אחרי עשרות שנים של עבודה במקצוע העתיק בעולם, ולא, אני לא מתכוונת למקצוע של רחב, אלא למקצוע שנולד הרבה שנים לפני שזו נולדה – המיילדות.

מאז תחילת האנושות היו נשים שעוזרות לנשים אחרות ללדת את תינוקותיהן.

 

אם-כן לאחר מעל שלושה עשורים בחדרי הלידה, והשתתפות פעילה ביילודם של אלפים רבים של תינוקות, (מזמן הפסקתי לספור), אני רואה עצמי כיכולה להתבונן במקצוע קסום זה בראי הזמן. ראשית, אומר שהמיילדות בעיני הוא המקצוע היפה ביותר שקיים בעולם. לחוות כל יום מחדש את העוצמה הזאת של לידת תינוק, להיות שותפה להתרגשות המשפחה ולקבל את הנשמה החדשה והטהורה הזאת לעולם בידיי שלי, זו זכות גדולה. על כך אני מודה יום יום ליקום שזימן את גורלי לחיות את חיי, כמי שמקבלת את פניהן של הנשמות הרכות, וזוכה לברך אותן בברכת הדרך לקראת חייהם החדשים. אין ספק שזכיתי.

 

בהסתכלותי על המקצוע במרחק השנים, אני צופה בשינויים הרבים שהוא עבר. כמה התפתחות הוא עבר ברמת הידע העצום, ברמת הטכנולוגיה, רמת המכשור ורזולוציית הבדיקות. התפתחות זו רק הולכת וגדלה עוד ועוד עם השנים והקדמה. כל הורה לעתיד רוצה לדעת שהעובר הגדל עכשיו ברחם הוא לא פחות ממושלם, ועדיין למרות הבדיקות הרבות, עדיין נשארים ספקות וסימני שאלה רבים עד הלידה ולעיתים אף אחריה.

 

בשנים הראשונות של המאה הקודמת ומובן שהרבה קודם לכן, כשהרפואה הייתה בחיתוליה, נשים נהגו ללדת בבית עם מישהי מנשות המשפחה/הכפר, או מישהי שהייתה אולי ה"מיילדת" של העיירה/הכפר, או רופא הכפר, שלהם היה ניסיון קודם בקבלת לידות. באותה עת תמותת התינוקות ותמותת האימהות הייתה כמובן גבוהה. נשים נפטרו מזיהומים, או מדימומים חסרי שליטה. ( הספר - זעקת האמהות... שכתב: מורטון טומפסון, מדבר בדיוק על עניין זה) באותה עת  נפטרו גם האמהות וגם העוברים בעודם ברחם או לאחר הלידה, עקב מצוקה שלא זוהתה ולא טופלה. לרפואה דאז לא היו הכלים המודרניים שקיימים היום כדי להצילם. באותה עת קצרה ידם מלהושיע. המשאלה של היולדת, לעבור תהליך לידה תקין ולצאת ממנו בריאה ושלמה ועם ילד בריא, היה מצרך שאיננו מובן מאליו.

 

כשאני קופצת כמה דורות קדימה, אט אט כשהרפואה צברה ידע וניסיון, התחילו להעביר את הלידות לתחום בית החולים. היולדות היו מגיעות לבית החולים, ועברו להשגחתן של הרופאים והמיילדות. היולדות היו מתנתקות לחלוטין מבני משפחותיהן ומסביבתן הטבעית, ועוברות לסביבה חדשה, זרה ולא מוכרת. סביבה שמצד אחד אולי מאיימת, אך מצד שני מגינה מפני הסיכונים הטמונים בלידה. בתחילת תקופה זו של הלידות בתחום בית החולים, לרפואה ולמיילדות אולי לא הייתה מספיק אמפטיה לצרכים הרגשיים של היולדת מאחר וכל כולה התמקדה בעניין הרפואי בלבד. לצד הזה הרגשי התעוררו יותר מאוחר.

 

בחדרי הלידה של בתי החולים, היו מנטרים את מצבן של היולדות, תוך שמירה על מניעת זיהומים, טיפול בדימומים או בסיבוכי לידה אחרים כמו רעלת היריון או סוכרת הריונית. כמו כן היו עוקבים אחר מצב העובר שברחם בהתאם לאמצעים של אותה תקופה. הקשבה לדופק העובר הייתה באמצעות הצמדת פטוסקופ לבטן האישה, וצלילי הדופק העמום, היה מועבר דרך מכשיר זה לאוזן המיילדת או הרופא שהיו צמודים למכשיר בצידו השני. למי שלא יודע, הפטוסקופ, היה מכשיר מעץ הנראה כמו רמקול קטן בדיוק כפי שאתם רואים בתמונה שמשמאל. כשהתחלתי לדרוך בחדרי לידה בסוף שנות השבעים, זה היה הציוד של אותם ימים. כמה שנים מאוחר יותר המציאו את המוניטור המוכר שגם הוא כבר עבר מאז שדרוגים רבים.

 

עם חלוף השנים המיילדות הבינו כי יש לתת דגש רב גם לצד הרגשי של היולדות. הבינו שיולדת נינוחה יותר ורגועה יותר מבחינה רגשית, תעבור את הלידה בצורה בריאה יותר ובפחות משברים שלאחר לידה. בעקבות כך, במחצית השניה של שנות השמונים החלו לאפשר כניסה של מלווים לחדר לידה. בהתחלה היה רשאי רק בן הזוג להיות שותף ללידה ולאחר מכן הורשו להיכנס מלווים נוספים מהמשפחה והפכו את הלידה לחוויה משפחתית. התהליך היה הדרגתי ובתחילתו לא היה פשוט עבור הצוות, וזה בלשון המעטה. לומר את האמת, כולם הרימו גבה לשמע כניסת משפחות ל"קודש הקודשים" הזה של חדר לידה. הידיעה שמסתכלים על כול פעולה שאנחנו עושות כבזכוכית מגדלת, לא הייתה נוחה בהתחלה. עם הזמן הפכה תופעה זו כמובן לחלק בלתי נפרד מהנוף והתרגלנו אליה. היום זה ניראה לכולנו מובן מאליו. במידה והיום יולדת מגיעה לחדר לידה ללא מלווים, הדבר ניראה לצוות נדיר ומוזר. יש להודות בעובדה שמפאת מחסור תמידי בכוח אדם, המשפחות אף עוזרות לצוות לטפל ביולדת, כך שהן תורמות גם ליולדת וגם לצוות.

 

כשאני מתבוננת במקצוע המיילדות של היום, אני גאה לומר שמקצוע המיילדות הוא מקצוע פרופסיונאלי שדורש לימוד רציני ומעמיק, הכשרה קלינית, עד להסמכה מטעם משרד הבריאות ומתן רישיון לעסוק במקצוע יוקרתי ומכובד זה. בימים אלה, מי שרוצה להיות מיילדת, צריכה לסיים קודם כל בית ספר לסיעוד ולהיות אחות מוסמכת ובעלת תואר ראשון בסיעוד. רק לאחר מכן ובמידה ועוברת את מבדקי הכניסה, היא תעשה את הקורס העל בסיס הנחשק במיילדות שרמתו גבוהה מאוד בידע הרפואה ובהכשרה הקלינית. בעבר היו קורסי הכשרה למיילדות מעשיות ללא הכשרה בסיעוד בסיסי. דבר זה כמובן אינו בנמצא עוד.

 

בשנים האחרונות, מקצוע המיילדות ממשיך לעבור שינויים ותהפוכות רבות. כמות הבדיקות שנשים צריכות לעבור מרגע כניסתן להיריון ולעיתים קודם כניסתן להיריון (במידה וההיריון מתוכנן ולא בא במפתיע) הוא עצום. ידוע שמדינת ישראל משופעת בבדיקות רבות מאוד (יותר מארה"ב ומדינות מתקדמות מערביות אחרות) החל מבדיקות גנטיות, בדיקות דם רבות לסריקת וירוסים, בדיקות סקר לחלבון עוברי, שקיפות עורפית, סקירת מערכות, מעקב אחר תפקוד השליה, כמות מי השפיר ועוד ועוד בדיקות בעלות רזולוציה גבוהה יותר, כמו סקירות מכוונות לאיבר מסוים, דיקור מי שפיר, MRI עוברי וטיפולים בעובר בעודו ברחם, כמו עירוי דם תוך רחמי, ואפילו ניתוחים לעובר בעודו ברחם..

 

מה שבעבר היה נחשב למדע בדיוני, היום הוא מציאות יום יומית. לא אשכח להזכיר את כל אותן נשים שבעבר כלל לא יכלו להרות והיום בעזרת טיפולי פריון שונים ומתקדמים כולל היריון חוץ גופי ו/או פונדקאות, ו/או תרומת ביצית או תרומת זרע מצליחים להביא ילד לעולם ולהפוך להורים.

 

לצד קדמה מפוארת זו שבהחלט יש להתפאר בה, מתעוררות היום קבוצות נשים המנסות להסית את ציבור היולדות כנגד כל הקדמה הזאת. עלינו לזכור ובעיקר להזכיר שהרפואה המודרנית, מטרתה למנוע סיכונים ולטפל במקרי חירום מיילדותיים, כשבמסגרות אחרות כמו בבית או בטבע בלבד אי אפשר למנוע או לטפל. היום הקהל הרחב אינו יודע מה ההבדל בית מיילדת לדולה. אני נשאלת אין ספור פעמים ואני מניחה שגם חברותיי המיילדות, "מה זאת אומרת מיילדת, אז את דולה? ..." שאלה זו לבדה פשוט מקוממת ומראה על חוסר ידע בסיסי. עצם היותה, אומר שאנחנו המיילדות נרדמנו בשמירה. עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר את מקצוע המיילדות למרכז הבמה.

 

הלידות יישארו לעולם קסם של חוויה והתרגשות. המיילדות רגישות מאוד לבקשות היולדות ונותנות להן מענה רגיש ומיומן תוך שמירה על פרטיותן, על צרכיהן בתמיכה רגשית ואנושית ברמה הגבוהה ביותר שיש. אני גאה להיות חלק מהצוות המופלא הזה.

 

נגה חפץ שכטר

 

בחזרה לרשימת המאמרים לחץ כאן